הדרך שלי

המסע שלי עם קריאת כף היד התחיל אצל אימי. במהלך מלחמת העולם השנייה היא ברחה לאנגליה, ושם פגשה צוענייה שקראה בכף ידה וניבאה לה מוות בגיל צעיר. הנבואה הזו ליוותה אותה שנים. אמי, שאיבדה את משפחתה בשואה, נשאה איתה עולם שלם של אמונות ופחדים. כילד אני זוכר כמה דיברה איתי על אותה קריאה, ואפילו סירבה שאסתובב בבית בגרביים, כי לדבריה "רק יתומים הולכים בגרביים".

בגיל עשר איבדתי את אבי, ותשע שנים לאחר מכן גם את אמי. שני האובדנים האלה השאירו בי חותם עמוק.

כבר בילדות היה ברור שאני שונה. לא הסתדרתי עם דרכי הלמידה המקובלות. קריאת תווים, מקצבים ומבנים מוזיקליים לא היו נגישים לי בדרך שבה לימדו אותם. אבל במקום שבו הדרך הרגילה נסגרה, התחילו להיווצר אצלי מעקפים יצירתיים.

הייתי יושב ליד הפסנתר ומעבד מוזיקה לפסנתר ולקול בדרך משלי. העיבוד נולד באותו רגע, מתוך שמיעה, תחושה וידיעה פנימית. לא תמיד יכולתי לחזור עליו שוב באותה צורה. הוא היה שייך לרגע שבו נוצר.

רק שנים מאוחר יותר הבנתי שהמעקפים האלה היו חלק מהדרך שבה נוצר האמן שבי. במקום שבו לא יכולתי להישען על המבנה המקובל, למדתי להקשיב אחרת, לראות אחרת ולמצוא מילים וידע ממקום אחר.

הפסנתר היה אחד המקומות הראשונים שבהם התגלתה אצלי הידיעה. הגוף, הקול, השמיעה והכלי התחברו למשהו עמוק יותר בתוכי. לא תמיד ידעתי איך אני יודע, פשוט ידעתי. היום אני מבין שגם זה היה סוג של תקשור.

דרך האמן נשארה איתי. היא נמצאת בפסנתר, בשירה שאני אוהב וכותב, וגם בדרך שבה אני פוגש אדם. עבורי היצירה פותחת מקום של ידיעה, ולפעמים גם משהו שמעבר למה שאנחנו יודעים להסביר.

בהמשך פגשתי מטפלת מיוחדת שפתחה בפניי את עולם החלימה המודעת והדמיון. גיליתי שאני יכול לעצום את עיניי ולראות תמונות ומאורעות המגיעים אליי כחוויה חיה וממשית.

באותן שנים למדתי קריאה בכף היד, במקביל להכשרתי כמאבחן וכמטפל אלטרנטיבי בלקויות למידה. בתחילה למדתי כירולוגיה בדרך המקובלת: הקווים, המבנה והמאפיינים שדרכם ניתן לקרוא את אופיו של האדם. אבל מהר מאוד גיליתי שאני רואה מעבר למה שלמדתי.

כף היד הפכה עבורי לשער. כשאני אוחז בה, הידיעה האינטואיטיבית שלי מתחילה לפעול. עולים בי תמונות, תחושות, מסרים וידע שלא תמיד אני יודע לומר מאין הגיעו. זה התקשור שלי.

עם השנים פיתחתי מתוך הכירולוגיה שלמדתי דרך משלי, קריאה אינטואיטיבית ורוחנית בכף היד, שמבקשת להגיע אל האדם שמעבר לאופי ולדפוסים: אל הנשמה, אל הגרעין הפנימי שלו, אל מה שהביא איתו לעולם ואל המקומות המבקשים ממנו שינוי.

עם השנים הבנתי גם שכל מה שחוויתי והתנסיתי בו היה חלק מהדרך שהפכה אותי למטפל שאני היום. האובדנים, המקומות שבהם הייתי שונה, המעקפים היצירתיים, המוזיקה, השירה והידיעה שהתפתחה בי, כל אלה לימדו אותי להקשיב גם למה שאינו נאמר, ולפגוש אדם במקום שבו לא תמיד יש עדיין מילים.

כשאני אוחז בכף ידו של אדם, אני לא קורא רק את הקווים. אני מתחבר דרכה אל האדם ואל רבדים שאינם גלויים מיד לעין.

לעיתים אני עוצם את עיניי ומאפשר לתמונות, לתחושות ולידיעה לעלות; בפעמים אחרות הדברים מגיעים מתוך ההתבוננות, המגע והשיחה. כף היד היא עבורי כלי התחברות, משהו שדרכו נפתח בי מידע עמוק יותר.

אותה אינטואיציה של אמן נמצאת גם בדרך שבה אני קורא כף יד. אני מתבונן, נוגע, מקשיב, ומשהו מתחיל להיפתח. לעיתים מגיעות תמונות, לעיתים תחושות או מילים, ולעיתים פשוט ידיעה.

עבורי, זהו תקשור. תקשור הוא בראש ובראשונה ידיעה: היכולת לדעת דבר מבלי לדעת תמיד מאין הידיעה באה. אני רואה, מרגיש ומקבל מסרים על הדרך שהאדם עבר, על הכוחות והדפוסים הפועלים בו, ולעיתים גם על הפער שבין החיים שהוא חי לבין משהו עמוק יותר שהנשמה שלו מבקשת.

המפגש איתי אינו רק קריאה בכף היד. הוא מפגש עם מה שנמצא מתחת למילים ולסיפור המוכר של האדם. הייתי רוצה שתצא ממנו עם ידיעה עמוקה יותר של עצמך, שתזהה משהו שאולי כבר היה בתוכך, אבל עדיין לא קיבל קול, צורה או מקום בחייך.